בסוף הצוואה נכתב שהמנוחה קראה אותה בעצמה אף שהיא הייתה אנאלפביתית. בהמשך התגלו בעיות נוספות שהותירו בלב השופטים ספקות רבים לגבי רצונה האמיתי.

בית המשפט המחוזי בחיפה ביטל לאחרונה פסק דין שהורה על קיום צוואה של קשישה שהלכה לעולמה בגיל 93. השופטים יגאל גריל(אב"ד) בטינה טאובר וסארי ג'יוסי קבעו כי הניסיון להתחקות אחר רצונה האמיתי של המנוחה כשל לנוכח עדויות מעורפלות מצד עורכי הדין המעורבים, שהחתימו אותה על צוואה שכללה הצהרה שגויה ועל מסמכים נוספים ובעייתיים לא פחות.

המנוחה – אלמנה ללא ילדים – ערכה ב-2005 צוואה שבה הורישה את זכויותיה בקרקע ובניין בחיפה לאחיינים של בעלה המנוח. 4 שנים לאחר מכן, כשהייתה כבת 90, היא ערכה צוואה נוספת שבה הורתה שהנכס יעבור לבן אחותה.

לאחר שהמנוחה נפטרה (2012) הגישו האחיינים של בעלה התנגדות לקיום הצוואה האחרונה. בין יתר טענותיהם הם הפנו לפגם בצוואה, שבסופה נכתב כי המנוחה קראה את המסמך בעצמה,  בעוד שהדבר בלתי אפשרי כיוון שהייתה אנאלפתית.

האחיינים טענו כי שגיאה זו מחזקת את העובדה שבן אחותה היה ה"רוח החיה" מאחורי הצוואה, המשתקפת גם מכך שבנו הוא שיצר קשר עם עורכי הדין ושילם את שכר הטרחה.

תוך כדי ההליך אף הסתבר כי במעמד עריכת הצוואה חתמה המנוחה על שני מסמכים נוספים: ייפוי כוח שמסמיך את בן אחותה למכור את הקרקע והסכם המעניק לו זכות קדימה לרכוש אותה. עם גילוי המסמכים טענו האחיינים כי הם סותרים לחלוטין את האמור בצוואה ומעידים על חוסר האותנטיות שלה.

למרות זאת בית המשפט דחה את טענותיה והורה על קיום הצוואה, לאחר שקבע כי הפגם הצורני הוא טעות קולמוס לא משמעותית, והמסמכים הנוספים רק מוכיחים שהמנוחה רצתה להעניק את הנכס לבן אחותה.

חוסר שקיפות

אלא שבית המשפט המחוזי ביטל את פסק הדין (ויחד עמו את הצוואה) במסגרת ערעור שהגישו האחיינים, וזאת תוך התערבות חריגה בקביעות העובדתיות של בית המשפט למשפחה.

שופטי הערעור גריל, טאובר וג'יוסי ציינו כי בראייה כוללת הם נותרו עם ספקות רבים לגבי רצונה של המנוחה. כך, השופטים התקשו להאמין שעורכי דין מנוסים ישאירו צוואה עם תוכן שגוי מבלי לתקן אותה, ולו בכתב יד.

השופטים הזכירו עד כמה חשוב שצוואה תהיה מדויקת לנוכח העובדה שמדובר במסמך שנועד להתקיים רק אחרי מות המצווה והאפשרות להתערב בו מצומצמת ביותר.

עניין נוסף שהעלה תהיות הוא חוסר השקיפות של המשיב ועורכי הדין, שלא גילו על המסמכים הנוספים עד לשלב החקירות של עורכי הדין. עניין זה התברר כמהותי ביותר לנוכח הסתירות שהתגלו בין המסמכים לבין עצמם ובינם לבין הצוואה.

נקבע כי ההסברים שמסרו עורכי הדין לסתירות היו מעורפלים ורק העמיקו את חוסר הבהירות. "מאותן עדויות לא ניתן היה להציל גרסה ברורה וקוהרנטית באשר לרצון המנוחה ומה היה מבוקשה: האם לערוך צוואה; האם להעביר עוד בחייה את הנכס המקרקעין… האם ביקשה למכור אותו ולקבל תמורתו; האם ביקשה להקנותו למשיב ללא תמורה או בתמורה. כל השאלות האלו לא קיבלו מענה משכנע, ולאורן ניסיון להתחקות אחר רצון המנוחה סופו היה לכישלון", נכתב.

בנסיבות אלה ציינו השופטים כי אינם יכולים לקבוע שהצוואה האחרונה מבטאת את רצון המנוחה. לפיכך הערעור התקבל והמשיב חויב בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין של 15,000 שקל.