המחוזי והעליון דנו בסוגיית הביטוח של רוכב אופנוע שנפצע קשה ביום בו רכש את האופנוע. מהו "זמן סביר" לתשלום הביטוח? ומה תוקפה של חותמת הבנק? עו"ד מוטי ארד מזהיר: מי שלא שילם – לא יקבל פיצויים.

ב-8 לספטמבר 1999 קנה ד' אופנוע ממוכר באזור המרכז ולאחר העברת הבעלות, בשעה 10 בבוקר לערך, ניגשו הוא והמוכר לסוכן הביטוח, שהנפיק לד' תעודת ביטוח על שמו ולכיסוי נהיגתו-שלו בלבד. הסוכן הטעה את ד' והבטיח לו לד', שבכל מקרה הוא מכוסה עם הביטוח של מוכר האופנוע, שתקף עד לשעת חצות.

ד', שקרא את הפוליסה אבל פספס את השורה בה נכתב שמועד תחילת הביטוח הוא המועד בו הוחתמה התעודה בחותמת הבנק, דחה את תשלום הפרמיה לשעה מאוחרת יותר והמשיך בענייניו. אלא שהפרמיה מעולם לא שולמה: בשעה אחת בצהריים נפצע ד' קשה בתאונת דרכים.

בתביעה שהגיש ד' נגד המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) ואבנר (איגוד לביטוח נפגעי רכב) לבית המשפט המחוזי בתל אביב, טען שנפצע בעת שהיה בדרכו לביצוע תשלום הפרמיה בבנק הדואר. על אף שהפרמיה לא שולמה, קיבל בית המשפט המחוזי את הטענה שבמקרה זה מדובר 'בזמן סביר' מרגע הוצאת הפוליסה ועד שהתובע היה בדרכו לביצוע התשלום. על כן, פסק המחוזי, פוליסת הביטוח היתה תקפה בשעת התאונה ולד' נפסקו פיצויים בגובה 1.8 מיליון שקלים, שמתוכם שולמו לו כבר 35%.

עמימות או תמימות?
אלא שהפול ואבנר ערערו לעליון ועתרו לקבוע שהפוליסה לא היתה בתוקף. ביוני 2013, 14 שנים לאחר התאונה, קיבל העליון את הערעור ודחה את טענותיו של ד'. תוקף תעודת הביטוח שהונפקה לד' הותנה בתשלום הפרמיה, קבע העליון, וכל עוד לא שולמה הפרמיה – הרי שהתעודה לא התגבשה לכדי חוזה ביטוח מחייב.

אז מה קרה פה, בעצם? חוק חוזה הביטוח קובע, שדמי הביטוח ישולמו עם כריתת החוזה או "תוך זמן סביר" לאחר מכן. העמימות בנוסח החוק היוותה את היסוד לפסק הדין של בית המשפט המחוזי, שקבע ש"הפוליסה היתה בתוקף במועד התאונה".

אלא שבית המשפט העליון ביטל את העמימות הזאת כשהוא נאחז בכתוב בפוליסה עצמה: תוקפה של תעודת הביטוח, נכתב בפוליסה, מותנה בהטבעת חותמת הבנק ותניה זו היא מחויבת המציאות בתחום הנדון ומטרתה להבטיח את התשלום תחילה, נימקו שופטי העליון את החלטתם. אלמלא כן, נכתב בפסק הדין, היו בוודאי רמאים שהיו רוכשים ביטוח חובה לתקופות קצרות, "מעכבים" את התשלום עד לאחר תום תקופת הביטוח, ונהנים מביטוח חינם אין כסף.

מהו זמן סביר?
שופטי העליון גם הוסיפו, שהטבעת חותמת הבנק לאחר התשלום על מנת שתעודת הביטוח תהיה תקפה גם חוסכת מחלוקות והתדיינויות בשאלה מהו "זמן סביר" על פי חוק הביטוח. יוצא מכך, שאי תשלום דמי הפוליסה משמעותה אינה שהחוזה התבטל, אלא שכלל לא נכרת.

ד' חויב להשיב למערערות את הכסף ששילמו לו, כשנותר לו רק לסמוך על טוב ליבן שיותירו לו סכום מסוים כפיצוי, כהמלצת שופטי העליון. למרבה הצער, הוא גם לא יוכל לפנות לקרנית, התאגיד הציבורי המפצה נפגעי תאונות דרכים במקרים של אנומליה ביטוחית, מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. החוק מונה את המקרים בהם תעניק קרנית את הכיסוי ביטוחי לנפגעים וד', שנהג בעצמו וביודעין ללא ביטוח – אינו עומד בקריטריונים.

פסיקת העליון מחייבת את כל הערכאות מעתה ואילך, וכל פסיקה בענייני עמימות ביטוחית תידון לאורה ובהתאם לה. למעשה, משמעות הפסיקה נוגעת לכלל הנהגים ולא רק לרוכבי האופנועים: משלא שולמה הפרמיה ולא הוטבעה חותמת הבנק על תעודת הביטוח שהונפקה לנהג – הרי שחוזה הביטוח לא נכרת והפוליסה אינה תקפה.

לפסק הדין המוזכר במאמר:
המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' מור

* עו"ד מוטי ארד עוסק בתחום הביטוח והנזיקין.
**המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמור.